חדשות ועדכונים

כל החדשות ›
  • אין מגבלה לאהבה

    אנו מתרגשים לשתף את הכתבה בה לקחה חלק מנכלית ענבר שושי מרגולין, אורית מתן, מנטורית בענבר, מריאן השדכנית שלנו וכמובן מאור ולילך החוגגים שנה...

  • כנס ענבר 2016- קטעי וידאו

    גם אם פספסתם- עכשיו יש לכם הזדמנות! העלנו לאתר סרטונים מן הכנס שערכנו בנושא :"הנגשת זוגיות לאנשים עם מוגבלויות", מהרו להיכנס!

  • חדש באתר- מידע על אתרי היכרויות

    חדש באתר- מידע על אתרי היכרויות

    חדש באתר! מידע על אתרי הכרויות בהם תוכלו לגלוש.. אספנו את המידע לשימושכם!!

  • קבוצת הזוגות של עינבר

    קבוצת הזוגות של עינבר

    המפגש הבא לזוגות נשואים יום שלישי, ט''ז בתשרי התשע"ז (18.10.16). בביתם של ליה ונתנאל גולן ברמת גן

  • "הרווקים השקופים" - כתבה בעיתון שביעי

    "הרווקים השקופים" - כתבה בעיתון שביעי

    בגיליון פרשת שלח של העיתון "שביעי" התפרסמה כתבה על עינבר. הכנסו לעמוד "כתבו עלינו" וקראו.

  • מזל טוב לאביתר ואורנה - עכשיו החתונה!

    מזל טוב לאביתר ואורנה - עכשיו החתונה!

    נציגות נכבדה של עינבר חגגה יחד עם אביתר ואורנה המקסימים את נישואיהם ביום רביעי (ט' סיוון 27.5). אביתר ואורנה הכירו בשבת עינבר בתחילת השנה....

  • מזל טוב לאמתי ואלה!

    מזל טוב לאמתי ואלה!

    מזל טוב - עוד זוג מאורס! אמתי מנצבך ואלה ברגמן התארסו. יישר כח לערן כהאן המנדב המסור של עינבר על השידוך!

  • מזל טוב לדוד ונטלי!

    מזל טוב לדוד ונטלי!

    מזל טוב - זוג נוסף של עינבר! דוד פייגלין ונטלי דדון התארסו. דוד ונטלי הכירו במפגש בגולה בסוף הקיץ ומאז האהבה ביניהם פרחה.

  • ראיון עם ליה ונתנאל

    ראיון עם ליה ונתנאל

    קראו את הראיון החדש עם ליה ונתנאל, הזוג הטרי של עינבר - "לא לאבד את האמונה!"

  • מזל טוב לליה ונתנאל!

    מזל טוב לליה ונתנאל!

    ביום חמישי טז אלול, 11.9 ליווינו את ליה ונתנאל לחופה בחתונה מרגשת ומרוממת. מזל טוב!

צרו קשר

שם מלא
טלפון
דוא"ל
תוכן

דבר תורה שבועי

בס"ד

 

ראש השנה - "ויעלהו לעולה תחת בנו"

 

שלום לכולם,

 

ביום השני של ראש השנה נקרא בתורה את פרשת העקידה. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת (טז, א):

אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? - אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

 

לאחר שמלאך ה' קרא לאברהם מן השמים וצווה עליו שלא ישלח את ידו אל יצחק, הפסוק אומר (בראשית כב, יג):

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.

 

כפי שראינו בגמרא, השופר מזכיר את אותו האיל שהקריב אברהם לאחר העקידה. בהזכרת אותו איל, הקב"ה זוכר לנו את עקידת יצחק. אבל כאן צריך להבין - מה חשיבותו של האיל דווקא לזכרון של עקידת יצחק? לכאורה האיל הוא מעין פשרה או מעשה שנעשה כדי לא לרדת מן ההר בלי לעשות כלום, אבל זה לא הדבר האמיתי שהיה אמור להיות בעקידה. לכאורה היה מן הראוי להזכיר את העקידה עצמה, את ההליכה של אברהם לאורך כל הדרך מתוך מטרה ברורה לעקוד את יצחק, עד כדי נטילת המאכלת בידו לשחוט את בנו. למה אנחנו מזכירים את מעשה העקידה דווקא דרך האיל?

 

הפסוק אומר שאברהם מקריב את האיל "תחת בנו" - במקומו של יצחק. כיצד זה מהווה תחליף? רש"י במקום מסביר:

תחת בנו - מאחר שכתוב "ויעלהו לעולה", לא חסר המקרא כלום. מהו "תחת בנו"? על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר: יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן.

 

אברהם מקריב את האיל, אבל חושב כל הזמן על בנו יצחק. הוא מכוון בכל עבודה שבעצם יצחק הוא זה הנשחט ומוקרב תחת ידיו ולא האיל. במידה מסוימת ניתן לומר שהקרבת האיל מביאה לידי ביטוי מעשי את הכוונות הטהורות שהיו לאברהם לעקוד את יצחק, שלא יצאו בסופו של דבר אל הפועל בעקבות מניעתו של המלאך.

 

הרמב"ן כותב שזהו עיקרון שנמצא בכל הקרבנות (ויקרא א, ט):

כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו.

 

כאשר אדם חוטא ובא להקריב קרבן, עליו לחשוב שהקרבת הבהמה בעצם מהווה תחליף להקרבתו שלו. הוא זה שהיה צריך להשרף על גבי המזבח, אבל הקב"ה בחסדו מקבל את הקרבן כתחליף לכך - "תחת בנו".

 

אלא שכאן קצת יותר קשה להבין את זה - על מי בעצם אנחנו עובדים? בעקידה הרי אברהם אבינו באמת "הלך עד הסוף" והגיע עד כדי הנפת המאכלת על יצחק. על מצב כזה של מוכנות אמיתית ושלמה להקריב את בנו יכול אברהם להגיד ביושר שהאיל מבטא זאת. אבל אדם אחר שבא להקריב קרבן ואומר שזה בעצם מביא לידי ביטוי את הקרבתו שלו - האם אין בזה משום רמיה? האם באמת אנחנו יכולים לראות בזה תחליף?

 

אז ראשית יש לומר שבאמת זה לא תחליף בשום אופן - אין מקום להשוואה בין הקרבת הבהמה להקרבה ממשית של האדם עצמו. כפי שכתב הרמב"ן זהו "חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה". הרב סולובייצ'יק עומד על הדברים בספרו "על התשובה" (בפרק "כפרה, ייסורים וגאולה") ואומר שיש פה יסוד של פדיון או חליפין, בו יש רק מעשה סמבולי שהקב"ה בחסדו הגדול מקבל כתחליף למה שבאמת מגיע מצד הדין לחוטא.

 

אבל יש להדגיש כאן שאנחנו לא יכולים להסתפק בקבלת הדברים כחסד שבא מצדו של הבורא יתברך, שפוטר אותנו בלא כלום. החסד הזה מצדו של הקב"ה מחייב אותנו למודעות וכוונה עמוקה במושג של הקרבן. כולנו מכירים את דבריו המפורסמים של רבי עקיבא לתלמידיו, בשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל והוא קרא קריאת שמע (ברכות סא, ב):

אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה (דברים ו, ה): "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?

 

רבי עקיבא מחכה ומשתוקק כל ימיו לזכות להגיע לרגע בו ימסור את נפשו על קידוש השם - "מתי יבוא לידי ואקיימנו". זו לכאורה אמירה קצת מוזרה - האם רבי עקיבא לא התפלל בראש השנה שהקב"ה יכתוב אותו בספר החיים? האם הוא קיווה להגיע לאותה סיטואציה נוראה של הריגתו על ידי המלכות? יש לנו הרי כלל בתורה של "'וחי בהם' (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם" (יומא פה, ב)! נראה להסביר שבוודאי גם רבי עקיבא עצמו התפלל שלא יגיע לסיטואציה כזאת, אבל הוא הבין שעבודת ה' אמיתית מחייבת את האדם להיות מוכן לכך בכל נפשו. אכן, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות שבת ב, ג):

הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.

 

הקב"ה הוא "מלך חפץ בחיים" ובדרך כלל הנהגתו היא ב"רחמים וחסד ושלום", ולכן הוא לוקח מאיתנו קרבן בהמה ואינו מבקש את דמנו שלנו. אבל רבי עקיבא אומר שכל זה מקבל משמעות אמיתית, רק מעצם העובדה שאם וכאשר תגיע חלילה אותה סיטואציה, בה יידרש האדם למסור את נפשו על קידוש השם - הוא יעשה זאת בלב שלם. הוא צריך להיות מוכן לכך כל ימיו. כפי שידוע לנו, עם ישראל נדרש גם נדרש במשך הדורות לעמוד במבחן של אותה מוכנות.

 

עבודת ה' דורשת מהאדם קרבנות - הוא נאלץ לעשות ויתורים על הנאות כאלה ואחרות, ולעתים נאלץ לעקוד את רצונותיו האישיים ולבטל אותם בפני רצונו של מי שאמר והיה העולם. לעיתים רחוקות הדבר גם מגיע לכך שהוא יידרש לוותר גם על היקר לו מכל - על חייו שלו, מה שמראה שעבודת ה' עומדת אצלו כערך שנמצא מעל לכל דבר בחיים ואפילו מעל לחיים עצמם. התפיסה של האדם את עבודת ה' ככזאת, והמוכנות שלו להכניע את עצמו ולקבל זאת - היא זו שמזכה אותנו בחסד הגדול של הקב"ה, שמוכן לקחת מאיתנו תמורה של קרבן בהמה במקום הקרבתנו שלנו.

 

הקב"ה אומר "תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני". אם כאשר אנחנו ממליכים את ה' עלינו בתקיעת השופר אנחנו מקבלים על עצמנו את מלכותו במובן השלם הזה של מוכנות לוויתור ולהקרבה, הרי שהקב"ה ברחמיו כותב אותנו לחיים ומעלה עלינו כאילו בפועל עקדנו את עצמנו. זה בדיוק מה שקרה עם האיל - "ויעלהו לעולה תחת בנו".

 

באיחולי כתיבה וחתימה טובה לכולם,

שלומי

 

דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל

http://www.evyataravivi.org